ביאור שטיינזלץ על שבת קט״ז

1 שאין זה מקומה, שהרי הפרשה שלפניה אינה עוסקת במסע העם. רבי אומר: לא מן השם הוא זה, כלומר, לא זה הוא הטעם. אלא נעשו הסימניות מפני שקטע זה ספר חשוב הוא בפני עצמו.

2 ומעירים: כמאן אזלא הא כשיטת מי הולכת אמרה זו שאמר ר' שמואל בר נחמן שכך אמר ר' יונתן שמה שנאמר "חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה" משלי ט, א, אותם "שבעה" אלו שבעה ספרי תורה? — כמאן כשיטת מי כשיטת רבי, שלפי שיטתו שבעה ספרים בתורה: ספר בראשית, שמות, ויקרא, ספר במדבר עד "ויהי בנסוע הארון", פרשת "ויהי בנסוע הארון" הנחשבת לספר בפני עצמו, ספר במדבר מפרשה זו והלאה, וספר דברים — הרי שבעה.

3 מאן מיהו התנא דפליג עליה החולק עליו על רבי בענין זה — רבן שמעון בן גמליאל הוא. דתניא שכן שנינו בברייתא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן, מהמקום בו היא כתובה, ותכתב במקומה הראוי לה. ולמה כתבה כאן אף שהיא עוסקת בענין מסע בני ישראל והפרשה שלפניה אינה עוסקת בענין זה — כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי מה היא — הכתובה מיד אחר כך "ויהי העם כמתאננים רע באזני ה' וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה" במדבר יא, א. פורענות ראשונה — מה שנאמר: "ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים" במדבר י, לג ואמר ר' חמא בר' חנינא: שסרו מאחרי ה' ומיהרו לברוח מהר סיני. ושואלים: ואם כן — היכן מקומה הנכון של פרשה זו? אמר רב אשי: בפרשת הדגלים, ששם מופיע תיאור דרך מסע בני ישראל במדבר.

4 א איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: הגליונין קטעי הקלף החלק של ספר תורה, האם מצילין אותן בשבת מפני הדליקה או אין מצילין אותן מפני הדליקה? תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו: ספר תורה שבלה, אם יש בו ללקט שמונים וחמש אותיות, כגון פרשת "ויהי בנסע הארן" — מצילין אותו בשבת מן הדליקה, ואם לאו לא — אין מצילין. ומעתה, אם מצילים גם את הגליון אם כן אמאי ומדוע לא יצילו גם כשאין אותיות? תיפוק ליה תצא, תילמד לו הלכה זו משום עצם הגליון דידיה שלו! ומשיבים: ספר בלה שאני שונה, שכיון שבלה הספר אפשר לומר שקדושתו בטלה ממנו, ואף גליונו אינו מקודש, ולכן אין מצילים אותו אלא אם כן יש בו כדי ללקט שמונים וחמש אותיות.

5 תא שמע בוא ושמע פתרון אחר לדבר ממה ששנינו בברייתא אחרת: ספר תורה שנמחק, אם יש בו עדיין כדי ללקט שמונים וחמש אותיות — כגון פרשת "ויהי בנסע הארן" — מצילין אותו מפני הדליקה בשבת, ואם לאו לא — אין מצילין, ואמאי ומדוע? תיפוק ליה תצא, תילמד לו הלכה זו משום הגיליון דידיה שלו, ולא יהא המקום המחוק גרוע מגליון הספר! ומשיבים: אין הדבר כן, מקום הכתב שנמחק לא קמיבעיא נשאלה לי בו השאלה, דכי קדוש שכאשר מתקדש — אגב הכתב הוא דקדוש שנתקדש, ואם אזל הלך הכתב — אזלא הלכה לה קדושתיה קדושתו. כי קמיבעיא כאשר נשאלה לי השאלה היה זה ביחס לגליון הנקי של מעלה ושל מטה, בדף שבין פרשה לפרשה, שבין דף לדף, שבתחלת הספר, ושבסוף הספר. ועדיין שואלים: אם כן ותיפוק ליה ותצא, תילמד לו חובה להציל ספר שבלה או שנמחק משום החלק ההוא של הגליון, שאם יש בו קדושה נשארה קדושתו! ומשיבים: שם מדובר כגון דגייז ושדי שנגזז הגליון ונזרק ונשאר רק מקום הכתב לבדו.

6 תא שמע בוא ושמע פתרון אחר לדבר ממה ששנינו במשנה: הגליונין של מעלה ושל מטה, שבין פרשה לפרשה, שבין דף לדף, שבתחלת הספר, שבסוף הספר — מטמאין מדברי סופרים את הידים הנוגעות בהם. ונמצא אם כן שיש בגליונות קדושת ספר תורה! ומשיבים: אין זו ראיה, אלא דילמא שמא אגב ספר תורה שאני שונה, ונתפסת קדושה אף בגליון, אבל כשהם לבד אין בהם קדושה.

7 על כן תא שמע בוא ושמע פתרון אחר לדבר ממה ששנינו בברייתא אחרת: הגיליונין וספרי המינין ספרי תורה שכתבו מינים אין מצילין אותן מפני הדליקה אלא נשרפין במקומן הן ואזכרותיהן. מאי לאו האם לא מדובר בגליונין של ספר תורה? ודוחים: לא, דובר בגליונין של ספרי מינין. על כך תוהים: השתא עכשיו, הרי ספרי מינין גופייהו עצמם אין מצילין אותם, גליונין שלהם מבעיא נצרכה לומר? אלא הכי קאמר כך אמר: וספרי מינין הרי הן כגליונים.

8 ב כיון שהוזכר הענין, מביאים הלכה זו גופא גופה. ששנינו: הגליונים וספרי המינין אין מצילין אותם מפני הדליקה. ר' יוסי אומר: ביום חול — קודר חותך ומוציא את האזכרות של שם השם שבהן וגונזן, והשאר — שורפן. אמר ר' טרפון בלשון שבועה: אקפח אאבד את בני אם לא אנהג כך, שאם יבאו ספרים אלה לידי שאני אשרוף אותם ואת האזכרות שבהן. שאפילו היה אדם רודף אחריו להורגו, ונחש רץ להכישו, מוטב שיהא נכנס לבית עבודה זרה ואין נכנס לבתיהן של אלו המינים. והטעם: שהללו, המינים, מכירין בגדולת הבורא בתורה ומצוותיה ועם כל זה הם כופרין, והללו הגויים עובדי עבודה זרה אין מכירין ולכן הם כופרין. ועליהן, על המינים הכתוב אומר: "ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך" ישעיה נז, ח. כלומר, אף שדבר ה' זכור להם, מכל מקום הם מתייחסים אליו בכל זאת בזלזול וכאילו אחרי הדלת.

9 אמר ר' ישמעאל: קל וחומר הוא שמותר לשרוף ולאבד את האזכרות שבספרי המינים; ומה אם כדי לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה התורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים בבדיקת הסוטה שמוחים בגללה פרשה מן התורה על אזכרותיה, הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים — על אחת כמה וכמה שראוי לאבד בשבילם את האזכרות. ועליהם אמר דוד: "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי" תהלים קלט, כא–כב. וכשם שאין מצילין אותן מפני הדליקה, כך אין מצילין אותן לא מן המפולת ולא מן המים ולא מכל דבר אחר המאבדן.

10 בעי מיניה שאל ממנו יוסף בר חנין מר' אבהו שאלה זו: הני ספרי דבי אותם ספרים של בית אבידן, שהיו בבית זה גם ספרי קודש יהודיים, ובו היו נועדים לוויכוחים ולדיונים בעניני אמונה, האם מצילין אותן מפני הדליקה או אין מצילין? ולא ענה ר' אבהו תשובה ברורה, אלא אין ולאו ורפיא בידיה כן ולא, ורופף בידו הדבר. רב לא אזיל לבי היה הולך לבחית אבידן לשיחה, וכל שכן לבי נצרפי מקום מקדש־האש הפרסי. שמואל לבי נצרפי לא אזיל הלך, לבי לבית אבידן אזיל היה הולך. אמרו ליה לו חכמי הגויים לרבא: מאי טעמא לא אתית לבי מדוע אינך בא לבית אבידן? השתמט מהם בתירוץ ואמר להו להם: דיקלא פלניא איכא באורחא, וקשי לי דקל מסויים עומד בדרך, וקשה עלי הדרך בגללו. אמרו לו: ניעקריה נעקרנו. אמר להם: אם כן, דוכתיה קשי לי מקומו, הגומה שתיווצר קשה עלי. מר בר יוסף אמר: אנא מינייהו אנא, ולא מסתפינא מינייהו אני מהם אני, שאני בידידות עמם, ואיני חושש מהם, ואף על פי כן, זימנא חדא אזיל, בעו לסכוניה פעם אחת הלך והתווכח אתם, ורצו לסכן אותו, את חייו. ר' מאיר קרי ליה היה קורא לספר הדת הנוצרית האוונגליון אוון רשע, או אסון גליון, ר' יוחנן הוה קרי ליה היה קורא להם עוון גליון.

11 ג מסופר: אימא שלום דביתהו אשתו של ר' אליעזר אחתיה אחותו של רבן גמליאל הואי היתה. הוה ההוא פילוסופא בשבבותיה היה פילוסוף אחד נוצרי בשכנותם

12 דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא שהוציא שם על עצמו שאיננו מקבל שוחד. בעו לאחוכי ביה רצו לצחק בו ולגלות את טיבו האמיתי. אעיילא ליה שרגא דדהבא, ואזול לקמיה הכניסה לו בסתר מנורה של זהב, ובאו לפניו היא ואחיה, כאילו על מנת להתדיין. אמרה ליה לו לאותו פילוסוף: בעינא דניפלגי רוצה אני שיחלקו לי בנכסי דבי נשי בירושת נכסי אבותי. אמר להו להם: פלוגו חלוקו. אמר ליה לו רבן גמליאל: כתיב לן כתוב לנו בתורה: במקום שיש ברא בן, ברתא הבת לא תירות תירש. אמר ליה לו הפילוסוף: מן יומא דגליתון מארעכון, איתנטלית אורייתא מיום שגליתם מארצכם, ניטלה תורת משה ואיתיהיבת וניתן עוון גליון אוונגליון, וכתיב ביה וכתוב בו: ברא וברתא כחדא ירתון הבן והבת ירשו כאחת.

13 למחר הדר עייל ליה איהו חמרא לובא למחר הכניס לו הוא, רבן גמליאל, לפילוסוף חמור לובי. אחר כך באו לפניו שוב להתדיין. אמר להו להם: שפילית לסיפיה עיינתי בסופו של עוון גליון, וכתיב ביה וכתוב בו: אנא עוון גליון לא למיפחת מן אורייתא לפחות מתורת משה אתיתי באתי, ולא לאוספי על אורייתא דמשה אתיתי , וכתיב ביה וכתוב בה, בתורה: במקום שיש ברא בן — ברתא הבת לא תירות תירש. אמרה ליה לו: נהור נהוריך כשרגא יאיר אורך כמנורה לרמז לו על המנורה שנתנה. אמר ליה לו רבן גמליאל: אתא חמרא ובטש לשרגא בא החמור ובעט במנורה וממילא נתגלה כל אותו מעשה.

14 א שנינו במשנה: ומפני מה אין קורין בכתובים בשבת — מפני ביטול בית המדרש. אמר רב: לא שנו שאסור לקרוא בכתובים בשבת אלא בזמן בית המדרש, אבל שלא בזמן בית המדרש — קורין. ושמואל אמר: אפילו שלא בזמן בית המדרש אין קורין בכתובים בשבת. ומקשים: איני וכי כן הוא?! והא והרי נהרדעא אתריה מקומו של שמואל הוה היתה והוא היה רבו של המקום, ובנהרדעא פסקי סידרא היו רגילים להפטיר לאחר הלימוד בכתובים במנחתא דשבתא במנחת שבת. אלא אי איתמר, הכי איתמר אם נאמר שיש מחלוקת בדבר, כך נאמר, אמר רב: לא שנו שיש איסור אלא במקום בית המדרש, שיש באותו מקום בית מדרש שראוי לעם לבוא אליו. אבל שלא במקום בית המדרש — קורין.

15 ושמואל אמר: בין במקום בית המדרש בין שלא במקום בית המדרש, בזמן בית המדרש — אין קורין בכל מקום, שלא בזמן בית המדרש — קורין. ואזדא והולך שמואל לטעמיה לטעמו, לשיטתו שבנהרדעא פסקי סידרא היו רגילים להפטיר לאחר הלימוד בכתובים במנחתא דשבתא במנחת שבת.

16 רב אשי אמר: לעולם תאמר כדאמרן מעיקרא כפי שאמרנו מתחילה את המחלוקת, ומה שאמר שמואל היה כשיטת ר' נחמיה. דתניא שכן שנינו בברייתא: אף על פי שאמרו חכמים שכתבי הקדש אין קורין בהן בשבת — אבל שונין בהן במדרשי חכמים שבהם ודורשין בהן בפני הקהל, ואם נצרך לפסוק הכתוב בכתובים — מביא ספר ורואה בו. אמר ר' נחמיה: מפני מה אמרו כתבי הקדש אין קורין בהן בשבת — כדי שיאמרו אנשים: בכתבי הקדש אין קורין, וכל שכן בשטרי הדיוטות שטרות ומכתבים, ואם כן לשיטת ר' נחמיה נאסרה בכלל קריאה בכתובים בשבת לא מטעם ביטול בית המדרש, אלא כדי שלא יקראו בדברי חול בשבת, ועל פי שיטה זו אמר שמואל שאסור אף שלא בזמן בית המדרש. אבל שמואל עצמו לא סבר כר' נחמיה.

17 ב משנה מצילין מן הדליקה בשבת את תיק הספר ספר תורה עם הספר, ותיק התפילין עם התפילין, ואף על פי שיש בתוכן מעות. ולהיכן מצילין אותן — למבוי שאינו מפולש, שכיון שיש בו שלוש מחיצות הריהו מן התורה כרשות היחיד. בן בתירא אומר: אף למבוי מפולש.

18 ג גמרא בהקשר לנאמר במשנה מביאים את מה שתנו רבנן שנו חכמים בברייתא: ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת, והקריבו את קרבן הפסח ואין מתחילים בצלייתו עד צאת השבת — מפשיטין את קרבן הפסח עד החזה בלבד, כדי להוציא מתוכו את החלק שמקריבים על המזבח, וממתינים עד מוצאי שבת בהמשך הפשטתו, שכיון שאינה אלא לצורך אכילה — אינה דוחה שבת, אלו דברי ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה. וחכמים אומרים: מפשיטין את כולו. ושואלים: בשלמא נניח לשיטת ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה שאמר שאין להפשיט יותר מחלקו מובן הדבר, דהא איתעביד ליה שהרי נעשה לו, בו כבר צורך גבוה, צורך המזבח, בזריקת דם הקרבן. אלא לרבנן מאי טעמא לשיטת חכמים מה טעם הדבר? אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: שאמר קרא הכתוב "כל פעל ה' למענהו" משלי טז, ד, ואם יש כבוד ה' בדבר מותר לעשות מלאכה לצורך זה. ושואלים: והכא וכאן, בהפשטת עור הפסח, מאי מה צד של "למענהו", כבוד שמים, איכא יש שבגללו מותר להפשיט? רב יוסף אמר: התירו להפשיט את העור כולו כדי שלא יסריח הקרבן. רבא אמר: שלא יהו קדשי שמים מוטלין בבזיון כנבלה שהפשיטוה למחצה ואין מטפלים בה.

19 ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל למעשה ביניהם? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל מעשי באופן דמנח אפתורא דדהבא שמונח הפסח על שולחן של זהב שאמנם יש לחשוש שמא יסריח, אבל אין כאן משום בזיון. אי נמי יומא דאסתנא או גם כן יום של רוח צפונית צוננת, שאין חשש לסרחון, אבל יש חשש לביזוי הקודש. ושואלים: ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה, האי פסוק זה "כל פעל ה' למענהו" מאי עביד ליה מה הוא עושה בו? ומשיבים: אף הוא משתמש בכתוב זה כדי להתיר הפשטת מקצת העור, שאם לא כן הרי אפשר היה שיוציא את האימורין החלקים המוקרבים על המזבח קודם הפשטת העור, שהרי יכול לנקוב בעור הבהמה ולהוציא משם את החלבים. ושואלים: לשיטתו, מאי טעמא מה טעם אין עושים בדרך זו? אמר רב הונא בריה בנו של רב נתן : משום נימין שערות שלא יסתבכו באימורים ויפסידו את צורתם.

20 אמר רב חסדא שכך אמר מר עוקבא: מאי אהדרו ליה חברייא מה החזירו לו בני החבורה לר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה? הכי קאמרי ליה כך אמרו לו: אם מצילין את תיק הספר עם הספר, מדוע אם כן לא נפשיט את הפסח מעורו? שאף כאן, כיון שהותרה מקצת מלאכה — נעשה אותה כולה. ותוהים: מי דמי האם זה דומה?! התם שם בהוצאת תיק הספר — הלא רק טלטול בלבד יש בכך, שאיסורו מדברי חכמים, ואולם הכא כאן, בהפשטת העור — מלאכה גמורה היא! אמר רב אשי: בתרתי פליגי בשתי בעיות נחלקו, פליגי נחלקו בענין היתר טלטול העור עם הבשר ופליגי ונחלקו בענין היתר מלאכה של הפשטת העור, והכי קאמרי ליה וכך אמרו לו: אם מצילין את תיק הספר עם הספר, מדוע לא נטלטל את עור הפסח אגב בשר הפסח, שבשל הקרבן יטלטלו אף אותו על עורו כדי שלא יתקלקל.